משום מה נדמה לי, שצריך אני להרגיש מוזר. המילה הזו "מוזר" מהדהדת בראשי, אולי זה מין רצון להיות ולהרגיש שונה ומוזר?
אך חייב אני להודות, הכל נראה לי רגיל, סטנדרטי ולא שונה כלל.
באותו בית, אשר שכרתי, רחוק מהמרכז ומחיי הקודמים, לבד על מיטתי ללא חברים ללא משפחה, לוגם את אותו המשקה אשר התחבב עלי במיוחד. אפתי להכל, לכל אותם חיים, אשר נראו לי כה מרתקים ורחוקים.
אני כה רחוק מלהיתימר להיות בעל ניסיון, אשר טעם את החיים במלאם. ובכל זאת, על קצה לשוני טעמתי מהם.
הכל קרה, האם יכולתי להעלות על דעתי, שכך יתגלגלו העניינים? חושש אני שלא ובכל זאת אני לא מופתע.
בזמן שממתין אנכי לאותו צליל צורם, אשר אמור להביא עמו ידיעה משמחת או משמחת פחות, חושב אני על יום שלישי ועל הנושא אשר ארצה להעלות על הפרק.
יש מין מרחק ביני לבין הנושא; נסחף אני יותר ויותר לדמיון ובונה תאוריות, אשר רחוקות מהנוכחות מרחק רב.
ושוב מזהה בתוכי את אותם החלקים, שכה נהנים ושוקעים בעשיה זו של דמיון.
אולי הדבר קשה לי, אך שמח אני להיפטר מאותה הרגשה של שוני, של מוזרות. אותו דמיון, אשר חשב, הרגיש וחש שונה. אני קרוב יותר לעצמי, שלחתי את הרגשת השונות השקרית לדרכה והיא כבר נעלמה. כעת יש לטפל באפתיות, בריקנות, אשר התגלתה בכל הדרתה וגרמה להיסטריה לא קטנה.
אותה ריקנות, אשר את מקומה תפסה לפני כן אותה שונות.
הכעס, אין אני יכול להיפטר ממנו. ואף המחשבה על כך קשה ומציקה.
אין אני יודע למה ועד מתי, העולם וכל אשר בו, גורמים לאותו כעס לעלות שוב? ובעודי כועס, אני בודד.
כן, בודד אני! הקשרים נותקו וטוב לי כך. אין בי רצון בפגישות, אין בי רצון בהעברת זמני במחיצת אנשים אחרים.
אותה תקופה קצרה המלווה בפעילות, עברה חלפה לה. העליזות, אשר נלוותה אליה נעלמה אף היא וכל מה שנשאר הוא צער על משהו... על עצמי, על הדברים, אשר אין ידי משגת עוד.
אכזריות ואפתיות השתלטו ותפסו אותי במצב בלתי מוכן בהחלט. והתגובה - הסתגרות וכעס, ניתוק הקשר עם כל הסובב אותי.
וכעת גם האכזריות מתפוגגת והרחמים העצמים הגיעו. אותם רחמים, אשר גורמים לאותו כאב וסבל מדומים, כה אמתיים הם לישנים.
אני משלים עם המתרחש עמי, אך מחפש את אותה הכתף שעליה יתאפשר לי לבכות. בורח, עוצם את עיני ומסרב להבין.
התקופות האלה נדירות הן וחולפות מהר כל כך.
היה מעניין לראות! ולמזלי ראיתי את עצמי; את אותו "רצון" להרס וחוסר היכולת לעצור. אנשים נפגעו, זאת אני אדע...
וכעת, כל אשר נשאר הוא לאסוף את שברי, לארוז את שארית הזיכרונות הנעימים, אשר עימי ולהתחיל לצעוד.
עלי להיגמל מהתכונות או מההשפעות שלהן עלי, כי הרי ממיתות הן והרסניות.
אך כיצד?
ישבתי מולה, על אחד הכיסאות המתקפלים וגוללתי בפניה את אשר חשבתי אז כבעיותיי העיקריות. היא שמעה את דברי ואמרה:
"חלק אחד ממך רוצה להיות במרכז העניינים, הוא רוצה תשומת לב, הוא רוצה שכולם יהיו מסביבו. החלק השני לא מסוגל לסבול את זה, כל מה שהוא רוצה זו פינה מרוחקת ושקטה, שלא יפריעו לו... הוא רוצה להתבודד ולהתחבא."
משום מה, גילוי זה היכה בי כרעם, ידעתי מיד שכך הדבר ובהמשך חיי ההכרה בכך הלכה והתחדדה.
אין אותם רחמים עצמיים טובים יותר מכל שינה אחרת. אין הם חזקים מספיק לדחוף אותי ממקומי קדימה. שורשיהם רק מעמיקים יותר, אך נותן אני להם מקום.
אם זה הדבר היחיד, אשר ביכולתי לעשות כעת... ארחם על עצמי! ואנסה להטיב ברחמי.
אך חייב אני להודות, הכל נראה לי רגיל, סטנדרטי ולא שונה כלל.
באותו בית, אשר שכרתי, רחוק מהמרכז ומחיי הקודמים, לבד על מיטתי ללא חברים ללא משפחה, לוגם את אותו המשקה אשר התחבב עלי במיוחד. אפתי להכל, לכל אותם חיים, אשר נראו לי כה מרתקים ורחוקים.
אני כה רחוק מלהיתימר להיות בעל ניסיון, אשר טעם את החיים במלאם. ובכל זאת, על קצה לשוני טעמתי מהם.
הכל קרה, האם יכולתי להעלות על דעתי, שכך יתגלגלו העניינים? חושש אני שלא ובכל זאת אני לא מופתע.
בזמן שממתין אנכי לאותו צליל צורם, אשר אמור להביא עמו ידיעה משמחת או משמחת פחות, חושב אני על יום שלישי ועל הנושא אשר ארצה להעלות על הפרק.
יש מין מרחק ביני לבין הנושא; נסחף אני יותר ויותר לדמיון ובונה תאוריות, אשר רחוקות מהנוכחות מרחק רב.
ושוב מזהה בתוכי את אותם החלקים, שכה נהנים ושוקעים בעשיה זו של דמיון.
אולי הדבר קשה לי, אך שמח אני להיפטר מאותה הרגשה של שוני, של מוזרות. אותו דמיון, אשר חשב, הרגיש וחש שונה. אני קרוב יותר לעצמי, שלחתי את הרגשת השונות השקרית לדרכה והיא כבר נעלמה. כעת יש לטפל באפתיות, בריקנות, אשר התגלתה בכל הדרתה וגרמה להיסטריה לא קטנה.
אותה ריקנות, אשר את מקומה תפסה לפני כן אותה שונות.
הכעס, אין אני יכול להיפטר ממנו. ואף המחשבה על כך קשה ומציקה.
אין אני יודע למה ועד מתי, העולם וכל אשר בו, גורמים לאותו כעס לעלות שוב? ובעודי כועס, אני בודד.
כן, בודד אני! הקשרים נותקו וטוב לי כך. אין בי רצון בפגישות, אין בי רצון בהעברת זמני במחיצת אנשים אחרים.
אותה תקופה קצרה המלווה בפעילות, עברה חלפה לה. העליזות, אשר נלוותה אליה נעלמה אף היא וכל מה שנשאר הוא צער על משהו... על עצמי, על הדברים, אשר אין ידי משגת עוד.
אכזריות ואפתיות השתלטו ותפסו אותי במצב בלתי מוכן בהחלט. והתגובה - הסתגרות וכעס, ניתוק הקשר עם כל הסובב אותי.
וכעת גם האכזריות מתפוגגת והרחמים העצמים הגיעו. אותם רחמים, אשר גורמים לאותו כאב וסבל מדומים, כה אמתיים הם לישנים.
אני משלים עם המתרחש עמי, אך מחפש את אותה הכתף שעליה יתאפשר לי לבכות. בורח, עוצם את עיני ומסרב להבין.
התקופות האלה נדירות הן וחולפות מהר כל כך.
היה מעניין לראות! ולמזלי ראיתי את עצמי; את אותו "רצון" להרס וחוסר היכולת לעצור. אנשים נפגעו, זאת אני אדע...
וכעת, כל אשר נשאר הוא לאסוף את שברי, לארוז את שארית הזיכרונות הנעימים, אשר עימי ולהתחיל לצעוד.
עלי להיגמל מהתכונות או מההשפעות שלהן עלי, כי הרי ממיתות הן והרסניות.
אך כיצד?
ישבתי מולה, על אחד הכיסאות המתקפלים וגוללתי בפניה את אשר חשבתי אז כבעיותיי העיקריות. היא שמעה את דברי ואמרה:
"חלק אחד ממך רוצה להיות במרכז העניינים, הוא רוצה תשומת לב, הוא רוצה שכולם יהיו מסביבו. החלק השני לא מסוגל לסבול את זה, כל מה שהוא רוצה זו פינה מרוחקת ושקטה, שלא יפריעו לו... הוא רוצה להתבודד ולהתחבא."
משום מה, גילוי זה היכה בי כרעם, ידעתי מיד שכך הדבר ובהמשך חיי ההכרה בכך הלכה והתחדדה.
אין אותם רחמים עצמיים טובים יותר מכל שינה אחרת. אין הם חזקים מספיק לדחוף אותי ממקומי קדימה. שורשיהם רק מעמיקים יותר, אך נותן אני להם מקום.
אם זה הדבר היחיד, אשר ביכולתי לעשות כעת... ארחם על עצמי! ואנסה להטיב ברחמי.
0 תגובות:
הוסף רשומת תגובה