אני אתייחס אליו כאל זכר, למרות שאין לי מושג מה מינו, אם בכלל, יש חלוקה למינים בזן אליו הוא משתייך.
ומעין הוא בא?
לא ידוע.
ובינתיים גם לא חוקרים.
בינתיים רק מפחדים לדבר עליו. כן, לא מפחדים ממנו, כי לפחד ממנו אומר להודות בקיומו.
אבל אני אינני היחידה שראתה אותו.
הוא חי משאיפת הגזים הרעילים (רעילים לבני אדם) המצטברים בחניונים התת קרקעיים.
גם הגוף שלו אינו חלק אלא מכוסה עורות דקים וארוכים לספיגה מוגברת של הפיח והלכלוך.
יום אחד כשהייתי עם הילדים בחניון והבן הקטן בעודו נושם גזים אופיניים לחניונים תת קרקרעיים, אמר ``אמא, מסריח כאן``, אמרתי לו ``אל תדאג, תיכף נצא מכאן ונוכל לנשום``.
ואז ראיתי אותו בזווית עין.
יתכן שאילו הייתי לבד הייתי עוצרת ומחפשת אותו, מחפשת אחר גופו שנעלם בכישרון אקרובאטי, נתפס בקורות שעל התקרה. אבל לא רציתי להפחיד את הבן שלי. הנה, גם אני הנני חלק מההתעלמות הכללית הזו מקיומו, ועל כך אני מצרה.
ולמה אני מצרה?
כי הוא לא פוגע באף אחד.
הוא רק מתחבר ביניקה למכוניות חונות, ושואב, בצמאון שבא אל סיפוקו ברוויון רב.
אני חושבת שהאוויר שהוא פולט החוצה הוא חמצן טהור.
כמו שאנחנו נושמים אוויר ופולטים פחמן דן חמצני.
כמו הדג שנדבק לחלון האקווריום ומנקה את הירוקת, ככה הוא, היצור שחי בחניון התת קרקעי, מנקה את אוויר החניון.
כי בדיוק כשהוא עבר מעלינו אמר הבן שלי ``אמא, איזה אוויר טוב!``.
ישנה אישה אחת מבוגרת שקיבלה התקף לב בחניון התת קרקעי.
בגלל התקרה הנמוכה האמבולנס לא הצליח להיכנס. מאז אותו ארוע, הרשויות עשו הרבה רעש והקימו סטנדרד חדש לגובה בחניונים תת קרקעיים. וכל הרעש הזה, ניזון בעיקר מהרצון לטאטא תחת השטיח את קיומו של היצור שאותה אישה סיפרה שראתה.
היא אמרה שהוא רכן מעליה ונשק לה והכניס בה חמצן.
ניסיתי לדבר איתה כמה שבועות לאחר אותו מקרה אבל היא מכחישה: היא אומרת שלא הייתה יכולה לדעת מה קורה איתה במצב שכזה, ושכל זה הוא רק הזיה ושעדיף לי להתרכז בילדים שלי ובשלומם ולא ביצורים שלא קיימים.
וזאת התודה שלה על שהציל אותה?
ואולי כן, כי כל עוד לא יודעים ולא מכירים בקיומו, יעזבו אותו לנפשו ולא יכלאו אותו וינתחו אותו ויעשו בו ניסוים...
ערב אחד לא יכלתי יותר.
הגעתי לבדי לקניון, שמתחתיו החניון התת קרקעי, והחניתי את המכונית שלי קצת לפני שהתחילה הצגה בקולנוע, הצגה שניה.
היה לו היצע גדול של אוכל באותו ערב.
באיזה שהוא שלב היה החניון דומם ושקט יחסית, פה ושם אנשים גררו עגלות של קניות מאוחרות בסופר הגדול.
ואני התיישבתי לי בפינה אחת מרוחקת, אבל מלאה במכוניות מפויחות.
לא, לא הסתכלתי מעלי. כדי שלא להפחיד אותו.
עשיתי את עצמי משחקת בטלפון הנייד.
ידעתי שאם יבוא, ארגיש שוב את משב האוויר הצח והנעים ההוא.
אבל בכל זאת ראיתי אותו.
כי גם אני סיקרנתי אותו.
הוא התמקם מעלי, הרגשתי את האוויר הצח והמרענן הזה, ורק לחשוב שמיצור כמונו נודף כזה אוויר, מי היה מאמין...
ראיתי אותו.
ראיתי אותו כי הוא השתקף בצג של מכשיר הטלפון הנייד.
טיפשה שכמותי.
רציתי לראות את עיניו, אז כיוונתי את הצג למקום שחשבתי ששם נמצאות עיניו, עיניו הבינוניות והלבנות, עיניים שהצלחתי לראות לפּחות משניה אחת, כי בדיוק כשהצלחתי לכוון את הצג נכונה, סינוורתי אותו בהשתקפות האור שבכניסה לקניון.
אני מקווה שהוא יודע שאני לא נגדו.
אז זהו, סיפרתי לכם עליו סוף סוף.
ומעין הוא בא?
לא ידוע.
ובינתיים גם לא חוקרים.
בינתיים רק מפחדים לדבר עליו. כן, לא מפחדים ממנו, כי לפחד ממנו אומר להודות בקיומו.
אבל אני אינני היחידה שראתה אותו.
הוא חי משאיפת הגזים הרעילים (רעילים לבני אדם) המצטברים בחניונים התת קרקעיים.
גם הגוף שלו אינו חלק אלא מכוסה עורות דקים וארוכים לספיגה מוגברת של הפיח והלכלוך.
יום אחד כשהייתי עם הילדים בחניון והבן הקטן בעודו נושם גזים אופיניים לחניונים תת קרקרעיים, אמר ``אמא, מסריח כאן``, אמרתי לו ``אל תדאג, תיכף נצא מכאן ונוכל לנשום``.
ואז ראיתי אותו בזווית עין.
יתכן שאילו הייתי לבד הייתי עוצרת ומחפשת אותו, מחפשת אחר גופו שנעלם בכישרון אקרובאטי, נתפס בקורות שעל התקרה. אבל לא רציתי להפחיד את הבן שלי. הנה, גם אני הנני חלק מההתעלמות הכללית הזו מקיומו, ועל כך אני מצרה.
ולמה אני מצרה?
כי הוא לא פוגע באף אחד.
הוא רק מתחבר ביניקה למכוניות חונות, ושואב, בצמאון שבא אל סיפוקו ברוויון רב.
אני חושבת שהאוויר שהוא פולט החוצה הוא חמצן טהור.
כמו שאנחנו נושמים אוויר ופולטים פחמן דן חמצני.
כמו הדג שנדבק לחלון האקווריום ומנקה את הירוקת, ככה הוא, היצור שחי בחניון התת קרקעי, מנקה את אוויר החניון.
כי בדיוק כשהוא עבר מעלינו אמר הבן שלי ``אמא, איזה אוויר טוב!``.
ישנה אישה אחת מבוגרת שקיבלה התקף לב בחניון התת קרקעי.
בגלל התקרה הנמוכה האמבולנס לא הצליח להיכנס. מאז אותו ארוע, הרשויות עשו הרבה רעש והקימו סטנדרד חדש לגובה בחניונים תת קרקעיים. וכל הרעש הזה, ניזון בעיקר מהרצון לטאטא תחת השטיח את קיומו של היצור שאותה אישה סיפרה שראתה.
היא אמרה שהוא רכן מעליה ונשק לה והכניס בה חמצן.
ניסיתי לדבר איתה כמה שבועות לאחר אותו מקרה אבל היא מכחישה: היא אומרת שלא הייתה יכולה לדעת מה קורה איתה במצב שכזה, ושכל זה הוא רק הזיה ושעדיף לי להתרכז בילדים שלי ובשלומם ולא ביצורים שלא קיימים.
וזאת התודה שלה על שהציל אותה?
ואולי כן, כי כל עוד לא יודעים ולא מכירים בקיומו, יעזבו אותו לנפשו ולא יכלאו אותו וינתחו אותו ויעשו בו ניסוים...
ערב אחד לא יכלתי יותר.
הגעתי לבדי לקניון, שמתחתיו החניון התת קרקעי, והחניתי את המכונית שלי קצת לפני שהתחילה הצגה בקולנוע, הצגה שניה.
היה לו היצע גדול של אוכל באותו ערב.
באיזה שהוא שלב היה החניון דומם ושקט יחסית, פה ושם אנשים גררו עגלות של קניות מאוחרות בסופר הגדול.
ואני התיישבתי לי בפינה אחת מרוחקת, אבל מלאה במכוניות מפויחות.
לא, לא הסתכלתי מעלי. כדי שלא להפחיד אותו.
עשיתי את עצמי משחקת בטלפון הנייד.
ידעתי שאם יבוא, ארגיש שוב את משב האוויר הצח והנעים ההוא.
אבל בכל זאת ראיתי אותו.
כי גם אני סיקרנתי אותו.
הוא התמקם מעלי, הרגשתי את האוויר הצח והמרענן הזה, ורק לחשוב שמיצור כמונו נודף כזה אוויר, מי היה מאמין...
ראיתי אותו.
ראיתי אותו כי הוא השתקף בצג של מכשיר הטלפון הנייד.
טיפשה שכמותי.
רציתי לראות את עיניו, אז כיוונתי את הצג למקום שחשבתי ששם נמצאות עיניו, עיניו הבינוניות והלבנות, עיניים שהצלחתי לראות לפּחות משניה אחת, כי בדיוק כשהצלחתי לכוון את הצג נכונה, סינוורתי אותו בהשתקפות האור שבכניסה לקניון.
אני מקווה שהוא יודע שאני לא נגדו.
אז זהו, סיפרתי לכם עליו סוף סוף.
0 תגובות:
הוסף רשומת תגובה